<h1>ראב"ן סימן ש"ט</h1>
<h2>דף נט:</h2>
כל שבזב טמא. הכי מצאתי להא בהלכות גדולות ובהלכות קטועות אמר רב אשי כל שאילו במגע הזב טמא בגוי עושה יין נסך כל שאילו במגע הזב טהור בגוי אין עושה יין נסך, וכדריש לקיש [דאמר] [נדה מ"ג.] קנה בקומטו של זב והיסיט בו את הטהור טהור קנה בקומטו של טהור והיסיט בו את הזב טמא הטהור המיסיטו דכתב כל אשר יגע בו הזב וידיו וגומר מה ידיו מאבראי אף היסט נגיעה מאבראי. והכי פירוש, [בזב] כתב [ויקרא ט"ו] והנוגע בבשר הזב וכו' ומיירי בנגיעה בחיבורין בשר בבשר לא שנא טהור שנגע בזב ולא שנא זב שנגע בטהור טמא דהא נגע בבשר הזב, דכוותיה בגוי לא שנא נגע היין בבשר ולא שנא נגע הבשר ביין הוי יין נסך, ולא שנא נגע בבשר מאבראי ולא שנא נגע בקמטין דגבי נגיעה בבשר לא כתב וידיו, ומהכא שמעינן דניסוך דרגל הוי ניסוך דהא בזב טמא, וכי האי נגיעה לא איצטרך ליה לרב אשי לאשמעינן דבגוי עושה יין נסך דהא נגיעה ממש הוא, אלא דריש לקיש אשמעינן אם קנה בקומטו של גוי כגון תחת אצילי ידיו או תחת שאר קמטיו או בחיקו ונגע ביין דלא נסכו דהא בזב כי נגע בקנה שבקומטו בטהור לא מטמי ליה דכתב וכל אשר יגע בו הזב דהיינו היסטו שמנידו לטהור ממקומו בקנה וכיוצא בו ולא בבשרו וכתב וידיו שיתפוס הקנה בידו כשמסיטו ולא במקום סתר אבל קנה בקומטו של טהור והיסיט בו הזב שנדו ממקומו טמא הטהור דזב בין היסיט בין הוסט מטמא וגבי טהור לא כתב וידיו הילכך נטמא אפילו בקומטו, וכל שכן אם הזב נדו לטהור, דכוותיה גבי גוי אם קנה נעוץ בתוך היין או כלי צף על גבי יין והושיט הגוי ידו ונגע בקנה או בכלי ונדנד היין הוי נסך. ועבד רב אשי עובדא כשמעתא בההוא אתרוגא [נ"ט:] דנפל לחביתא והיה צף על היין, אתא האי גוי שקליה בגלימא שלא נגע ביין וגם לא נידנד היין מחמת תפיסתו באתרוג, ואמר רב אשי נקטוה לידיה דלא לשכשך כלומר תפסוהו לידו שלא יוציא האתרוג מן היין וינוד היין ויאסר כי כשמוציא דבר מן היין מניד והיינו דלא לישכשך שלא ינידנו (ומיד צוה) [ובירצוה] עד דשפייה כלומר הטו חביות על צידה שישוף היין (ע"י הגוי יתפס) מן האתרוג ולא ינוד היין על ידי הגוי ומגעו באתרוג ולא יאסר, ובנגיעה על ידי דבר אחר הוא דבעינן הנדה ליין דומיא דהיסט הזב אבל בנגיעה ממש בלא הנדה מיתסר. וכי אמר רב אשי דגוי מנסך בהסיט, היינו היסט דעל ידי נגיעת קנה וכיוצא בו כדריש לקיש, אבל בהיסט נוד או חבית דלאו (בעינן) נגיעה אלא משא ממש אע"ג דבזב טמא בגוי אינו עושה יין נסך, דאמר רב אשי זיקא בין מליא בין חסירא שרי אין דרך ניסוך בכך אלא בשיכשוך ביד דהיינו נמי מגע ובקנה נמי הוה מגע, אבל על ידי כלי שהיין בו אין זה מגע אלא משא. וזריקה אע"פ שהוא כעין נגיעה שהרי נגע הצרור כשזרקו מידו ליין מכחו וכחו כגופו דמי, כיון דבזב טהור אינו עושה יין נסך דכיון בזב לא הוי מגע בגוי לא הוי מגע. ובהלכות קצובות משמע דלענין יין נסך ממש אסור בהנאה אמרה רב אשי, דהכי איתא התם נטל את החבית וזרקה לבור בחמתו זה היה מעשה ואמרו ימכר, בחמתו אין כלומר זריקה שלא בחמתו לא ימכר דאסור בהנאה, וכן היה נוהגים ראשונים לאסור זריקה בשתייה.
<h2>דף ס:</h2>
ההוא חביתא דפקע לאורכה אתא גוי וחבקה שלא תיפול חלק אחר לכאן וחלק אחד לכאן ויאבד היין והרי הוא בחביקתו כאילו נגע ביין בחלק זה ובחלק שני מצד אחר נגע ביין ושרייה רבא לזביניה דהוא מגע גוי ולא יין נסך דהא לאצולי עבד ולא לנסך. וה"מ לאורכה דבהקרבתו שבר אל שבר נוגע ביין, אבל לרוחבה דלא נפלי שברים מהדדי בלא חבוקתו לאו כלום עבד, והוי כמו לבינה שמונחת על חבירתה דלא נפלה מינה ואם בא אדם והניח ידו על העליונה ודבקה לאו כלום עביד. ושמעינן מהכא דחביות שלנו שעשויות פרודות פרודות אם יוצא יין מבין הפרוד או מבין השוליים ובא גוי וחיבקה במגריפות שרי דהא כמעשה לבינה הוא, דלא דמי לפקעה לארכה דהתם אי לאו דחבקה יפלו השברים הכא לא נפול. אבל לתקוע מטלית או (נעוות) [נעורות] לגוי בשולים או בין הפרודות אסור, דהא נוגע המטלית ביין כשתוקע.
כל שבזב טמא. הכי מצאתי להא בהלכות גדולות ובהלכות קטועות אמר רב אשי כל שאילו במגע הזב טמא בגוי עושה יין נסך כל שאילו במגע הזב טהור בגוי אין עושה יין נסך, וכדריש לקיש [דאמר] [נדה מ"ג.] קנה בקומטו של זב והיסיט בו את הטהור טהור קנה בקומטו של טהור והיסיט בו את הזב טמא הטהור המיסיטו דכתב כל אשר יגע בו הזב וידיו וגומר מה ידיו מאבראי אף היסט נגיעה מאבראי. והכי פירוש, [בזב] כתב [ויקרא ט"ו] והנוגע בבשר הזב וכו' ומיירי בנגיעה בחיבורין בשר בבשר לא שנא טהור שנגע בזב ולא שנא זב שנגע בטהור טמא דהא נגע בבשר הזב, דכוותיה בגוי לא שנא נגע היין בבשר ולא שנא נגע הבשר ביין הוי יין נסך, ולא שנא נגע בבשר מאבראי ולא שנא נגע בקמטין דגבי נגיעה בבשר לא כתב וידיו, ומהכא שמעינן דניסוך דרגל הוי ניסוך דהא בזב טמא, וכי האי נגיעה לא איצטרך ליה לרב אשי לאשמעינן דבגוי עושה יין נסך דהא נגיעה ממש הוא, אלא דריש לקיש אשמעינן אם קנה בקומטו של גוי כגון תחת אצילי ידיו או תחת שאר קמטיו או בחיקו ונגע ביין דלא נסכו דהא בזב כי נגע בקנה שבקומטו בטהור לא מטמי ליה דכתב וכל אשר יגע בו הזב דהיינו היסטו שמנידו לטהור ממקומו בקנה וכיוצא בו ולא בבשרו וכתב וידיו שיתפוס הקנה בידו כשמסיטו ולא במקום סתר אבל קנה בקומטו של טהור והיסיט בו הזב שנדו ממקומו טמא הטהור דזב בין היסיט בין הוסט מטמא וגבי טהור לא כתב וידיו הילכך נטמא אפילו בקומטו, וכל שכן אם הזב נדו לטהור, דכוותיה גבי גוי אם קנה נעוץ בתוך היין או כלי צף על גבי יין והושיט הגוי ידו ונגע בקנה או בכלי ונדנד היין הוי נסך. ועבד רב אשי עובדא כשמעתא בההוא אתרוגא [נ"ט:] דנפל לחביתא והיה צף על היין, אתא האי גוי שקליה בגלימא שלא נגע ביין וגם לא נידנד היין מחמת תפיסתו באתרוג, ואמר רב אשי נקטוה לידיה דלא לשכשך כלומר תפסוהו לידו שלא יוציא האתרוג מן היין וינוד היין ויאסר כי כשמוציא דבר מן היין מניד והיינו דלא לישכשך שלא ינידנו (ומיד צוה) [ובירצוה] עד דשפייה כלומר הטו חביות על צידה שישוף היין (ע"י הגוי יתפס) מן האתרוג ולא ינוד היין על ידי הגוי ומגעו באתרוג ולא יאסר, ובנגיעה על ידי דבר אחר הוא דבעינן הנדה ליין דומיא דהיסט הזב אבל בנגיעה ממש בלא הנדה מיתסר. וכי אמר רב אשי דגוי מנסך בהסיט, היינו היסט דעל ידי נגיעת קנה וכיוצא בו כדריש לקיש, אבל בהיסט נוד או חבית דלאו (בעינן) נגיעה אלא משא ממש אע"ג דבזב טמא בגוי אינו עושה יין נסך, דאמר רב אשי זיקא בין מליא בין חסירא שרי אין דרך ניסוך בכך אלא בשיכשוך ביד דהיינו נמי מגע ובקנה נמי הוה מגע, אבל על ידי כלי שהיין בו אין זה מגע אלא משא. וזריקה אע"פ שהוא כעין נגיעה שהרי נגע הצרור כשזרקו מידו ליין מכחו וכחו כגופו דמי, כיון דבזב טהור אינו עושה יין נסך דכיון בזב לא הוי מגע בגוי לא הוי מגע. ובהלכות קצובות משמע דלענין יין נסך ממש אסור בהנאה אמרה רב אשי, דהכי איתא התם נטל את החבית וזרקה לבור בחמתו זה היה מעשה ואמרו ימכר, בחמתו אין כלומר זריקה שלא בחמתו לא ימכר דאסור בהנאה, וכן היה נוהגים ראשונים לאסור זריקה בשתייה.
<h2>דף סא:</h2>
נכרי ש[נ]מצא בצד יינו של ישראל וספק אם נגע ואם לאו, אם יש לגוי טענה על היין דמצי לאשתמוטי מישראל אי אתי וחזי ליה נוגע אסור היין דודאי נגע כיון דלא מיסתפי מישראל, ואם אין טענה לגוי על היין דאי נגע נתפס עליו כגנב שרי, דכיון דמיסתפי דילמא אתי וחזי לי ודאי לא נגע כדאמרינן [ס"א:] ההוא (כרבא) [כרכא] דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי אתא ישראל אשכחיה לגוי דקאי ביני דני אמר רבא אם נתפס עליו כגנב חמרא שרי. והיינו דאמר [ע'.] ההוא ביתא דהוי מלי חמרא דישראל [וגוי] אישתכח דגוי קאי התם אמר רבא אי אית ליה אישתמוטי חמרא אסור ואי לא חמרא שרי, כלומר אי אית ליה לאישתמוטי ולמימר בשביל דבר אחר נכנסתי כגון לבדוק בייני אם הוא טוב לא מיסתפי מישראל וניסך היין אבל אם אין לו טענה ולומר למה נכנס כגון אם אין לגוי שם יין [או יש לו שם יין] ובדקו מחדש הוי נתפס כגנב ומיסתפי ולא ניסך. והתם גבי ההוא (כרבא) [כרכא] דאישתכח קאי ביני דני של ישראל קתני נתפס עליו כגנב, דודאי לית ליה לאישתמוטי דאפילו יימר בשביל יין שלי נכנסתי אמר ליה ישראל ביני דני דידי מה בעית אם לא לגנוב, אבל הכא דאישתכח בביתא ולא ביני דני דישראל וגם לא ביני דני דגוי [דאי] אישתכח הגוי ביני דני דידיה הוה ליה למימר בשלי עיינתי, הילכך קאמר אי אית ליה לאישתמוטי. והני עובדיה בדלא אחדיה גוי לדשא [דאי אחדיה לדשא] חמרא אסור דודאי ניסך, כדאמרינן [שם] האי חנותא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי על גוי ואחדיה לדשא באפיה הוה ביזעא בדשא ואמר רבא כל דבהדי ביזעא חמרא שרי דמימר אמר הגוי אתי ישראל וחזי לי דהאי גיסא ודהאי גיסא אסור.
<h2>דף ע.</h2>
נכרי ש[נ]מצא בצד יינו של ישראל וספק אם נגע ואם לאו, אם יש לגוי טענה על היין דמצי לאשתמוטי מישראל אי אתי וחזי ליה נוגע אסור היין דודאי נגע כיון דלא מיסתפי מישראל, ואם אין טענה לגוי על היין דאי נגע נתפס עליו כגנב שרי, דכיון דמיסתפי דילמא אתי וחזי לי ודאי לא נגע כדאמרינן [ס"א:] ההוא (כרבא) [כרכא] דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי אתא ישראל אשכחיה לגוי דקאי ביני דני אמר רבא אם נתפס עליו כגנב חמרא שרי. והיינו דאמר [ע'.] ההוא ביתא דהוי מלי חמרא דישראל [וגוי] אישתכח דגוי קאי התם אמר רבא אי אית ליה אישתמוטי חמרא אסור ואי לא חמרא שרי, כלומר אי אית ליה לאישתמוטי ולמימר בשביל דבר אחר נכנסתי כגון לבדוק בייני אם הוא טוב לא מיסתפי מישראל וניסך היין אבל אם אין לו טענה ולומר למה נכנס כגון אם אין לגוי שם יין [או יש לו שם יין] ובדקו מחדש הוי נתפס כגנב ומיסתפי ולא ניסך. והתם גבי ההוא (כרבא) [כרכא] דאישתכח קאי ביני דני של ישראל קתני נתפס עליו כגנב, דודאי לית ליה לאישתמוטי דאפילו יימר בשביל יין שלי נכנסתי אמר ליה ישראל ביני דני דידי מה בעית אם לא לגנוב, אבל הכא דאישתכח בביתא ולא ביני דני דישראל וגם לא ביני דני דגוי [דאי] אישתכח הגוי ביני דני דידיה הוה ליה למימר בשלי עיינתי, הילכך קאמר אי אית ליה לאישתמוטי. והני עובדיה בדלא אחדיה גוי לדשא [דאי אחדיה לדשא] חמרא אסור דודאי ניסך, כדאמרינן [שם] האי חנותא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי על גוי ואחדיה לדשא באפיה הוה ביזעא בדשא ואמר רבא כל דבהדי ביזעא חמרא שרי דמימר אמר הגוי אתי ישראל וחזי לי דהאי גיסא ודהאי גיסא אסור.
